מבוא והבהרת מושגי יסוד
החוויה האסתטית בסיעוד נבחנת כמרכיב מהותי בעשייה הסיעודית, אך לא במובן של אמנות יפה או מלאכת יד. ההבחנה בין "אמנות הסיעוד" לבין אמנות במובנה המודרני חיונית להבנת טיבה של העשייה הסיעודית. המונח אסתטיקה אינו קשור כאן לפילוסופיה של האמנות המודרנית, אלא למשמעותו הרחבה והמקורית יותר, הנוגעת לחישה, תפיסה, רגישות ושיפוט. האסתטי מצביע על איכות של חוויה, על אופן של תפיסה והבנה, ולא על יצירת אובייקט אמנותי.
מושג האמנות והמשמעות המטפורית בסיעוד
המובן המודרני של אמנות התגבש רק במאה ה-18, עם ההפרדה בין אמנויות יפות לבין מלאכות ומדעים. לפני כן, המונחים ars ו-techné ציינו מיומנות, ידע מעשי ויכולת ביצוע, ולא פעילות נבדלת ובעלת יוקרה תרבותית מיוחדת. השימוש במונח אמנות בהקשר הסיעודי אינו מכוון לשיוך הסיעוד לאמנויות היפות, אלא לשימוש מטפורי שמטרתו להדגיש רמת מצוינות גבוהה בעשייה. תיאור הסיעוד כאמנות מרחיב את ההבנה של העשייה הסיעודית כפעילות הדורשת שיפוט, רגישות ויכולת תפיסה מורכבת, החורגות מביצוע טכני בלבד. האיכות האמנותית מתבטאת ביכולת להבחין בפרטיקולרי, במצב הייחודי של האדם המטופל, ולפעול בהתאם לו.
מושג האסתטי ומשמעותו המקורית
המונח אסתטיקה מקורו ביוונית aisthesis, שפירושה חישה, תפיסה והתרשמות. בהקשר הסיעודי, האסתטי אינו עוסק בשיפוט של יופי אמנותי, אלא בדרך שבה החושים וההבנה פועלים יחד ליצירת משמעות. תפיסה אינה תגובה חושית גרידא, אלא תמיד כוללת הבנה ופרשנות. החוויה האסתטית היא אפוא חוויה פרשנית, שבה מה שנראה או נשמע מקבל משמעות בתוך הקשר. כך מתאפשרת הבנה עמוקה של מצבו של המטופל, שאינה ניתנת לצמצום למדדים אובייקטיביים בלבד.
אמנות הסיעוד כתהליך משקם
העשייה הסיעודית מובנת כתהליך משקם, שמטרתו לתמוך באיזון הטבעי של האדם ולסייע להחלמה. בניגוד ליצירה טכנולוגית המפיקה תוצר חיצוני, הסיעוד פועל בתוך מציאות חיה, שבה אין "אובייקט" שנוצר ונמסר לאחרים. האיכות האמנותית מתבטאת ביכולת לדעת מתי לפעול ומתי לסגת, מתי להתערב ומתי לאפשר למצב להתפתח. נסיגה זו אינה פסיביות, אלא פעולה מודעת המאפשרת לאדם המטופל ולמצבו להתגלות ולהיתפס במלוא מורכבותם. כאשר הידע והיכולת לפעול הופכים עצמאיים מדי, קיימת סכנה שהחוויה הסובייקטיבית של המחלה תידחק הצידה.
חוויה הרמנויטית ואונטולוגית
החוויה האסתטית דומה לחוויה הרמנויטית בכך שהיא אירוע של הבנה. זוהי חוויה שבה משהו חדש מתגלה, ומשנה את מי שחווה אותו. החוויה אינה יחס של סובייקט לאובייקט, אלא מפגש שבו נוצר קשר משמעותי. במפגש כזה מתעוררת אחריות מוסרית, משום שהאדם האחר אינו אובייקט אלא "אתה" הנמצא בקשר. הבנה זו אינה טכניקה הניתנת ללמידה פשוטה, אלא תהליך מתמשך של פרשנות, הקשבה ופתיחות.
אמנות כחוויה שלמה על פי דיואי
חוויה אסתטית מתוארת כאירוע שלם, בעל אינטגרציה פנימית, תנועה, מתח והגעה לסגירה. רגשות הם חלק בלתי נפרד מן החוויה, אך לא כתגובות פרטיות ובלתי מבוקרות, אלא כמרכיבים משמעותיים המשולבים במצב כולל של אכפתיות ועניין. החוויה דורשת גם מסירה וגם פעילות, יציאה מעצמי לצד שליטה וארגון. ההבדל בין אמנות לחוויה יומיומית אינו בעצם החוויה, אלא באיכות הארגון והשלמות שלה. גישה זו מדגישה את תפקיד הרגש והמעורבות בעשייה הסיעודית.
סיעוד, שיפוט מקצועי ותפיסה חושית
השיפוט המקצועי בסיעוד מתואר כתנועה דיאלקטית בין חושים להבנה. החושים מאפשרים קליטה ראשונית של מצבו של המטופל, וההבנה מארגנת ומעניקה לה משמעות. התהליך כולל פתיחות לקליטת הרושם, עיבודו והבאתו לידי ביטוי בפעולה. ללא ביטוי כזה, הרושם והרגש נותרים חסרי ערך מעשי. החוויה האתית מתרחשת כאשר מתגלה הקשר בין האחות או האח לבין המטופל, ומתעוררת האחריות לממש ערכים כמו כבוד, אמון וחמלה. חסימה של הפתיחות הזו מובילה להיעדר חוויה ולפגיעה במפגש.
גבולות האמנות והקשיים בשיוך הסיעוד לאמנות יפה
הניסיון לשלב את הסיעוד במסגרת האמנויות היפות מעורר קשיים מהותיים. אמנות במובנה הקלאסי עוסקת בביטוי עצמי של היוצר, בעוד שהעשייה הסיעודית מתמקדת באדם האחר ובצרכיו. החוויה הסיעודית אינה פנימית בלבד, אלא תמיד יחסית ומכוונת למצב ולדרישותיו. בנוסף, אין כאן יצירה של אובייקט אמנותי, אלא גילוי והבנה של מציאות קיימת. לכן, שיוך הסיעוד לאמנות יפה עלול לטשטש את אופיו המוסרי והמעשי ולהקשות על חקירה מדעית.
ערכים מוסריים כבסיס לאמנות הסיעוד
המצוינות בסיעוד מתבטאת במימוש ערכים מוסריים בפעולה. אמון, כבוד, אחריות והוגנות אינם תוספות חיצוניות, אלא יסודות המגדירים את העשייה עצמה. אהבה ואכפתיות מאפשרות יצירת קשר של אמון, שהוא תנאי להבנת נקודת המבט של המטופל. מימוש הערכים נעשה גלוי דרך הפעולה, ולא רק דרך כוונות או רגשות פנימיים. כך מתברר שהאמנות בסיעוד היא אמנות מוסרית, שבה האיכות הגבוהה ביותר של עשייה מושגת כאשר ערכים אלה נטמעים בפרקטיקה.
החוויה האסתטית, ידע ולמידה
החוויה האסתטית משלבת תפיסה, רגש, תנועה ונסיגה, אך אינה עומדת בניגוד לידע. רגשות ותפיסה רגישים כוללים גם מרכיב קוגניטיבי, של פרשנות והבנה. ידע מוסרי אינו נרכש רק מתוך ניסיון ספונטני, אלא דורש הכשרה מוקדמת, שפה מושגית ויכולת הבחנה. היכולת "לראות" את הנכון במצב מסוים כוללת הן את מה שנראה לעין והן את מה שאינו נראה אך ניתן להבנה. ערכים כמו תקווה, כבוד ושלמות אינם מדידים, אך הם ניתנים לתפיסה ולתיאור מילולי. לפיכך, האמנות הסיעודית מצביעה על צורך בשילוב בין תיאוריה, חינוך מוסרי והתנסות מעשית, כדי לאפשר איכות גבוהה של טיפול וחוויה אסתטית משמעותית בעשייה הסיעודית.
מקור
Austgard, K. (2006). The aesthetic experience of nursing. Nursing Philosophy, 7(1), 11-19.
