מיקרוהיסטוריה וההיסטוריה של היומיום

חקר הקטנות: קנה מידה, מרחק ורגש

המושגים "קנה מידה", "מרחק" ו"רגש" משמשים כמפתחות להבנת ההבדלים בין שני סגנונות כתיבה היסטוריים: היסטוריה של פרספקטיבה והיסטוריה של מקלט. היסטוריה של פרספקטיבה נכתבת מנקודת מבט כללית ורחבה, מתוך עליונות גאוגרפית ומושגית, והיא שואפת לאתר דפוסים רחבים, תהליכים גדולים והשוואות בין מבנים חברתיים. מנגד, היסטוריה של מקלט שואפת לאינטימיות, להבנת הפנימיות האנושית והקשרים האישיים. היא מתמקדת בפרטים הקטנים והיומיומיים, במבטים מרובים ובסובייקטיביות של הדמויות. ההיסטוריה המיקרוית מגלמת את המתח הזה, כשהיא בוחנת תהליכים היסטוריים דרך פרטים קטנים, מקרי קצה או מקרים יוצאי דופן, ודרכם חושפת עומקים שלא נגלים בפרספקטיבות מאקרו.

הופעת המיקרו-היסטוריה כחלק מתנועות רחבות

מאז שנות ה־60 של המאה ה־20, ובעיקר בעשורים הבאים, התפתחו גישות היסטוריות שהתמקדו בחיי היומיום, בזהויות מושתקות ובקבוצות שוליים. גישות אלו צמחו בהקשרים פוליטיים של תנועות מחאה, פמיניזם, מאבקי זכויות אדם והתנגדות לקפיטליזם. חוקרים כג'ובאני לוי, קרלו גינצבורג, נטלי זימון דייוויס, אדוארד תומפסון ואחרים, חקרו את חיי היומיום של איכרים, נשים, ילדים ומודרים נוספים תוך שימוש בארכיונים של מוסדות הכנסייה והמדינה. הם ביקשו להעניק קול לאלה שלא נמצאו במרכזי הכוח ולחשוף את יכולת הפעולה שלהם בתוך מגבלות המבנה.

המסורת הביקורתית של חיי היומיום

ניתן לזהות שתי מסורות שהובילו לעניין האקדמי בחיי היומיום. הראשונה היא מסורת אתנוגרפית ואנטיקוורית, שהתמקדה בפולקלור, חפצים, מנהגים ומשפחות, תוך זיקה נוסטלגית לעולם שנעלם. השנייה היא מסורת ביקורתית שמאלית, הנמשכת מלוקאץ', בנימין, לפבר, דבור ועד דה־סרתו. במסורת זו, חיי היומיום מוצגים כזירה להתנגדות, ליצירתיות ולמימוש עצמי, בניגוד לניכור של הקפיטליזם המאוחר. גישות אלו מדגישות את הפעולה הקטנה, הבלתי נראית, כתגובה אסטרטגית לדיכוי מוסדי ותרבותי.

התנגדות לנרטיבים גדולים והנחות יסוד אוניברסליות

המיקרו־היסטוריה מציבה אתגר בפני תיאוריות של מודרניזציה שראו את המערב כשיא ההתפתחות האנושית. היא דוחה את הרעיון שכל החברות מתקדמות לפי אותו ציר זמן לינארי, ומבקשת לחשוף את המקומי, את החריג ואת המרובה באופנים של הבנה. גינצבורג, לדוגמה, מדגיש את האתנוצנטריות של נרטיבים כאלה וטוען בעד עקרון החריגה הנורמלית: פרט שנתפס תחילה כאנומליה מגלה, עם חקירה מעמיקה, מבנים והיגיון חברתי עמוק. שינוי בקנה המידה והזווית מאפשרים לחשוף את המודחק, את הבלתי צפוי, ואת האפשרויות האלטרנטיביות להבנת העבר.

המאבק הפוליטי והאינטלקטואלי של שנות השבעים והשמונים

האכזבה מהיכולת של ההיסטוריה הכמותית והסוציולוגית לחולל שינוי חברתי משמעותי, יחד עם האכזבה מהשמאל הפוליטי וההתחזקות של הימין הנאו-ליברלי, דחפה חוקרים רבים לעבר היסטוריות קטנות, מקומיות, אנושיות ומורכבות. תחושת חוסר האונים מול תהליכים רחבים הובילה להתמקדות באינטימי וביומיומי כמקומות בהם ניתן לשמר תחושת סוכנות והבנה. שינוי זה היה גם תגובה לתרבות צרכנית שהתיימרה לייצג את הטוב הפוליטי, והציבה מוצרי צריכה כסמלים לדמוקרטיה.

סוכנות, קונפליקט ותיאוריה של פעולה

המיקרו־היסטוריה מציעה פרשנות של סוכנות כפעולה בתוך מגבלות. לוי מדגיש שפעולה אנושית נוצרת מתוך מו"מ תמידי עם נורמות, מוסדות ונסיבות. אין כאן דטרמיניזם, אלא פתיחות למגוון תוצאות אפשריות. לודטקה קובע שהשאלה היא לא אם ישנם תהליכים גדולים אלא כיצד הם נחווים על ידי אנשים פשוטים. גרנדי מדבר על "יוצא הדופן הנורמלי", ומציע שהמחקר במקרים חריגים יאפשר להבין תהליכים כלליים. באיטליה ובגרמניה נטען שוב ושוב שההיסטוריה הגדולה צריכה להיחקר מנקודת המבט של האנשים הרגילים.

ביקורת על השלמות והייצוגיות של המיקרו

למרות היכולת של ההיסטוריה הקטנה להציע עומקים חדשים, היא לא חפה מבעיות. קיים מתח בין הרצון להציג גרסה "אמיתית" ומורכבת של ההיסטוריה לבין הכרה בכך שגם סיפורים קטנים נוצרים מתוך בחירה, פרשנות, הכללה והדרה. אין הבדל מהותי בין נרטיב קטן לגדול – שניהם קונסטרוקציות נרטיביות. גינצבורג, אף שהוא מדגיש את הפוטנציאל של הפרטים, נזהר מהסקות גורפות. כל סיפור הוא חלקי, תלוי הקשר, ונושא עמו את הגבלותיו. המציאות עצמה, הוא מדגיש, היא הטרוגנית, לא קוהרנטית, ועל כן יש להיזהר מהבטחות לשלמות.

מבע דרך הפרטים: רמזים, חריגות, פרקטיקות

המיקרו־היסטוריה עושה שימוש ברמזים, בפרטים שוליים, ובטעויות כמקורות מידע. גינצבורג מדגיש את "הפרדיגמה ההוכחתית", גישה הרמנויטית ששואבת מהפילולוגיה, הפרשנות והפסיכואנליזה. דה־סרתו מדגיש את חשיבות ה"טקטיקות של האחר" – האופנים בהם מדוכאים משתמשים במשאבים קיימים לצרכיהם. דוגמא לכך היא תיאורו את ההבדל בין מבט ממגדל התאומים בניו־יורק, אשר יוצר אשליית שליטה, לבין חווית השיטוט ברגל בעיר, שמגלה מציאויות סבוכות, אנושיות, מפורקות.

אינטימיות וסכנת הפיכתה לפולקלור

גישה המנסה להביא קולות מושתקים, שימוש בדיבור ישיר ושחזור מרבי של המקורות, יוצרת תחושת אותנטיות. אך כאן עולה הסכנה של הפיכת השונה לאקזוטי ולמושא של צפייה מציצנית. לקאפרה מבקר את גישתו של דארנטון ב"הטבח הגדול של החתולים" על כך שהוא מחזיר את העבר במעטפת של סיפור מוזר אך מוכר, ובכך מקהה את השוני. גם ההתמקדות ב"חוויה החיה" עלולה להיתפס כתמימה או כאידיאולוגית, שכן היא מניחה אפשרות של גישה ישירה לאמת פסיכולוגית.

הארכיון והמחויבות לכתיבה ריאליסטית

היסטוריה של חיי היומיום שינתה את יחסי ההיסטוריון עם הארכיון. במקום לתעד את כוחם של המוסדות, היא מנסה לחשוף את המובלע, את הפערים והשתיקות. מיקרו־היסטוריונים רבים מדגישים את הצורך לחשוף את תהליך הפרשנות – המגבלות, ההתלבטויות, ודרכי השכנוע. הריאליזם ההיסטורי אינו זהה לפוזיטיביזם; הוא נובע מהשפעות של ניאו־ריאליזם איטלקי בקולנוע, שמבקש לחשוף את המציאות על שבריה, קולה המרובה, והיעדר הסגירות העלילתית.

הספרות כמדריכה להבנה היסטורית

המיקרו־היסטוריה ניזונה ממסורת ספרותית רחבה. מאז אאורבך ו"מימזיס", דרך קלוינו, פאזוליני, ועד גינצבורג עצמו – הוצגה הספרות כאמצעי לגשת אל האמיתי. הרומן, יותר מהכתיבה ההיסטורית, הצליח ללכוד את הקונפליקט, האי־ודאות והקיום הרגיל. לכן, חוקרים כדוגמת גינצבורג ממליצים לקרוא רומנים לשם חידוד ההבנה ההיסטורית.

סיום: הבחירה בין אמת לריאליזם

המתח בין קרבה לריחוק, בין סובייקטיביות לאובייקטיביות, בין פרטיות לבין הכללה, נוכח תמיד. המיקרו־היסטוריה אינה בהכרח נוגעת באמת "מוחלטת", אך היא מחויבת לריאליזם – להבנה של מורכבות, לשיקוף קולות רבים, ולהצגת סתירות. היא לא מהווה פתרון אידיאלי, אך היא מזכירה שלכתוב היסטוריה משמעו לבחור, להרגיש, לפרש, ולהתמודד עם מגבלות הידיעה האנושית.

מקור

Brewer, J. (2010). Microhistory and the histories of everyday life. Cultural and Social History, 7(1), 87-109.‏