"ומה התועלת בספר… בלי תמונות או שיחות?": הדינמיקה בין הטקסט לאיור ב"אליס בארץ הפלאות"

הדיאלוג בין טקסט לאיור

המאמר בוחן את יחסי הגומלין בין הסיפור הכתוב והאיורים ב-הרפתקאות אליס בארץ הפלאות כפי שאוירו בידי ג'ון טניאל, לעומת כתב היד המאויר של לואיס קרול עצמו ב-Alice Under Ground. לים מראה כי שני סוגי האיורים, של קרול ושל טניאל, אינם רק מלווים את הסיפור אלא מפרשים אותו, יוצרים עמו דיאלוג ומעצימים את הביקורת החברתית והפילוסופית שבו. הספר, לשיטתה, מתנהל בשיח מתמשך עם תיאוריות דארוויניות וכלכלה קפיטליסטית ועם מוסדות סמכות שרירותיים של אנגליה הוויקטוריאנית. דרך המפגש בין מילה ותמונה נחשפת אי-האפשרות לשמור על תמימות הילדות בעולם שנשלט על ידי צרכנות ותחרות.

האיור הראשון של הארנב, לפני המשפט הפותח של הספר, כבר מציג את הנושאים המרכזיים: היחסים בין אדם לחיה, בין טבע לתרבות, ובין הממשי לדמיון. הארנב הלבוש למחצה, מביט בשעונו, מכניס את הקורא לעולם שבו קווים בין יצורים מתערפלים, ובכך עונה מראש על שאלתה של אליס – “מה התועלת בספר בלי ציורים או שיחות?” הספר מוכיח כי איור הוא מרכיב מקובל ואף דומיננטי בספרי ילדים, ולעיתים הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה, עד כדי כך שהאיורים של טניאל מלווים את הסיפור בכל תרגומיו והפכו לאיקוניים.

משמעותם של האיורים ויחסם לטקסט

לים מבקרת את המחקר הקיים שהמעיט בחשיבות המבנה הדו-ממדי של הספר, וטוענת כי קרול עצמו ראה באיור חלק אינטגרלי מן הקריאה. חלוקת המקום בעמוד, בחירת הצד למיקום האיור, ואפילו שינויי הפורמט שהורה קרול להוצאה: כל אלה נועדו להבטיח דיאלוג פעיל בין טקסט לתמונה. האיור אינו חזרה על המילים אלא פירוש חזותי נוסף, ולעיתים הקדמה או ניגוד להן. הקורא עשוי לפגוש את האיור עוד לפני קריאת המילים, וכך להתעצב רגשית וציפייתית לקראת הקריאה.

בהקשר זה נזכרים דברי פרי נודלמן, שטען כי תמונות בספרי ילדים אינן משקפות את המציאות בלבד אלא מפעילות את ידע הצופה ואת צפיותיו. משום שטניאל היה מאייר מוכר מכתב העת Punch, לקוראיו הייתה היכרות מוקדמת עם סגנונו הסאטירי. לפיכך האיורים בונים מתח בין ההומור הקליל לכובד הרעיוני של הביקורת החברתית.

הילדות והגבולות שבין אדם לחיה

בפתיחת הסיפור מתוארת אליס כילדה משועממת החולמת על ספרים שיש בהם “ציורים ושיחות”. טניאל מציב לפניה את הארנב ההולך על שתי רגליים, דמות אנושית למחצה המעוררת מחשבה על היחס בין האדם והחי. הסגנון הריאליסטי שבו אויר הארנב יוצר חיבור בין האבסורד לסאטירה: זהו עולם שבו הדמיון חושף את הבלבול של תקופה מדעית-דארווינית. האיור של קרול עצמו באותו רגע מציג את אליס לצד אחותה השקועה בקריאה, סצנה המדגישה ניכור חברתי ועצמאות רגשית של הילדה – רמז מוקדם למסע הבדידות שיבוא.

הצריכה, הזהות והגוף המשתנה

נושא מרכזי נוסף הוא הצריכה כמניע וכסכנה. בכל פעם שאליס אוכלת או שותה, גופה משתנה. האיורים של טניאל מתמקדים דווקא ברגעים אלה – לפני או אחרי השינוי – וממחישים את הזוועה והגרוטסקה שבצריכה מופרזת. האלמנטים הצורניים (בקבוקים ממותגים, עוגות עם כתובת “EAT ME”) חושפים את חדירתה של תרבות מסחרית לעולמה של הילדה. מילות הפקודה המודפסות על המאכלים מדמות את מנגנון הפרסום: הילדה נענית לשפה של השוק. כאשר היא שותה, התיאורים הארוכים של טעמי המאכלים: עוגת דובדבן, תרנגול הודו, טופי, מסמנים חמדנות בוגרת. התוצאה היא אובדן שליטה ובכי עצום – “בריכת הדמעות” – סמל להתמוטטות זהותית בעולם המודד הכול בצריכה.

המאמר מצביע על הקבלה בין שינויה הפיזי של אליס לבין תיאוריות כלכליות של המאה ה-19, שראו בגוף חלק ממעגל הייצור והצריכה. הגוף של אליס נהפך לשדה ניסוי של “סומאוקונומיקה”, כלכלה של תחושות ותשוקות שאינה מספקת לעולם את צורכי האדם.

דארוויניזם, שרשרת המזון והמאבק הקיומי

אליס נעה בעולם שבו מושגי האבולוציה מערערים את זהותה. במפגש עם העכבר ובמרוץ הקוקוס מתגלה עולם שבו כל יצור נמדד לפי הישרדותו. טניאל מדגיש באיוריו את הדמיון הפיזי בין אליס לחיות, עד שהגבול ביניהם מיטשטש. כשאליס מדברת בלטינית עם העכבר או מזכירה את חתולתה הציידת, היא עצמה הופכת לטורפת פוטנציאלית. במרוץ הקוקוס, תחרות חסרת חוקים שבה “כולם זוכים וכולם מקבלים פרסים”, מוצגת פרודיה על עקרון הברירה הטבעית: מאבק עיוור ללא תכלית או מוסר. הדודו, העומד בראש, הופך לסמל של אבסורד ושל הכחדה; לצדו מצויר קוף: חיבור חזותי בין האדם למוצאו החייתי.

האיורים והטקסט חותרים יחד תחת הרעיון של עליונות האדם. בחוסר הסדר של המרוץ, ובגמול חסר ההיגיון שבו כולם מנצחים, נשברת גם תפיסת הצדק החברתי של התקופה. העולם מצטייר כחסר היררכיה טבעית, שבו החוק הביולוגי מחליף את החוק המוסרי.

המפגש עם הזחל והיונה – עיוות הזהות האנושית

הזחל המלמד את אליס לשלוט בגובהה באמצעות אכילת פטרייה מסמל את ההתמכרות לתחושת שליטה דרך צריכה. שניהם באותו גובה – שלושה אינץ’ – והאיור מציג את אליס הזעירה כפונה כלפי מעלה אל הזחל, כמעט כפופה בפניו. שליטתה המדומה נעלמת כשאכילת הפטרייה מעוותת את צווארה באורח מפלצתי. במצב זה היא פוגשת ביונה הרואה בה נחש מאיים. הסצנה מצוירת כך שהטקסט והדימוי נלחמים על מקום בעמוד – מאבק שממחיש את נושא הטרף וההיטרפות. היונה, מין שנמצא בסכנת הכחדה, הופכת לתמרור אזהרה מפני חברה טורפת.

התה של המטורפים והכרת האבסורד

במרכז הספר ניצבת פגישתה של אליס עם החתול הצ'שירי, המבהיר לה שכל דיירי וונדרלנד משוגעים. מיד לאחר מכן מגיעה מסיבת התה של הכובען המטורף, סמל למעגל צריכה אינסופי: “תמיד שעת תה”. טניאל ממחיש את הפרדוקס בציורים שבהם השולחן מלא כלים ריקים. אף שנראה כי מתקיימת סעודה, איש אינו ניזון באמת. הצריכה נטולת משמעות; היא עצמה הפכה לטקס חסר מטרה. בסיום הסצנה מנסים הדמויות לדחוף את העכבר לקומקום: רגע של אכזריות המשלב הומור עם אימה.

המלכה, הסמכות והמוות

המלכה מהווה שיא של פארסה אלימה. בגנה מצוירים החיילים-הקלפים צובעים ורדים לבנים באדום, סמל לעיוות יופיו של הטבע ולכיסוי מלאכותי של המציאות. המקום שאליס כה רצתה להגיע אליו מתגלה כחלל של שלטון ואלימות. המלכה מצווה לערוף ראשים כמעט על כל פרט, ואליס מתחילה להבין כי הסמכות עצמה היא בדיה. כשאליס מגלה שהמלכה היא “רק חפיסת קלפים”, נחשפת מהות השלטון כחוק מדומיין. האיור של טניאל מדגיש את הקיפאון והנוקשות של הטקס המלכותי: הדמויות עומדות בזוויות חדות, ואליס הקטנה נראית לכודה בין השרירות לאימה.

המשפט הסופי והחזרה לעולם המציאות

המשפט של נסיך הלבבות, המואשם בגניבת עוגות המלכה, הוא שיא של היפוך ערכים. המשפט מתנהל כשעוגות המחלוקת מונחות מול העדים, כסמל לאובססיה הקפיטליסטית לרכוש ולצריכה. המלכה פוקדת “גזר דין תחילה, פסק דין אחר כך”, ואליס, שכבר שבה לגודלה המלא, מבינה את האבסורד. באותו רגע היא קוראת: “אינני מתחשבת בכם! אינכם אלא חפיסת קלפים!”, והקלפים מתעופפים עליה. באיור הסיום ניצבת אליס הגדולה במרכז, וחיות וקלפים נסים על נפשם סביבה. זהו רגע של נצחון לכאורה – אך הוא מסמל גם את סוף הילדות. הילדה התמימה הפכה לבוגרת רציונלית; כדי לשרוד בעולם זה היא נאלצת לוותר על דמיונה.

סיכום

בקריאה מקבילה של שתי הגרסאות: כתב היד המאויר של קרול והספר המאויר בידי טניאל, מתברר כי האיורים אינם רק תוספת אלא מנגנון פרשני המעמיק את המסר החברתי. הם מעצבים את תגובת הקורא, קובעים את מקצב הקריאה, ולעיתים אף “מתחרים” בטקסט על השליטה במשמעות. במערכת יחסים זו בין תמונה למילה מתגבשת ביקורת רחבה על עולם מבוגרים הנשלט על ידי צריכה, מדע ותחרות. האיורים משרטטים את דמות הילדה אליס כמותג חזותי נצחי – אך בו בזמן מציגים את אי-האפשרות של הילדות עצמה. הילד הוויקטוריאני, כמו אליס, נאלץ לבחור בין טירוף האבסורד של החברה לבין התבונה הקרה של הבגרות. כך נחתם הספר בתובנה פסימית: החירות הילדית, התמימות והדמיון – אינם אלא חלום מתוק שנגוז ברגע ההתעוררות לעולם המבוגרים.

מקור

Lim, J. W. (2016, September). And What Is the Use of a Book… Without Pictures or Conversations?”: The Text-Illustration Dynamic in Alice’s Adventures in Wonderland. In Forum for World Literature Studies (Vol. 8, No. 3, pp. 385-405). Wuhan Guoyang Union Culture & Education Company.‏