רקע והקשר
הוועדה המשותפת של CHH ו-Lancet בנושא בריאות, סכסוך ועקירה כפויה הציגה קריאה לשינוי מערכתי במנגנון ההומניטרי הבינלאומי. עמדה זו מקובלת, אך היא לוקה בחסר מהותי: כל עוד לא תינטש ההומניטריות האפוליטית ביסודה, מאמצי הוועדה יישארו חסרי השפעה של ממש. הדוגמה הברורה ביותר לכך היא הרצח ההמוני המתמשך בעזה, המדגים כיצד הומניטריות אפוליטית פוגעת ביעילות הפעולה ומותירה את הנפגעים החמורים ביותר ללא מענה הולם.
הרקע ההיסטורי של ההומניטריות האפוליטית ומשבר האמינות שלה
עקרון ההומניטריות האפוליטית, המושתת על ניטרליות, חוסר משוא פנים ועצמאות, שימש זמן רב כאחד מאבני היסוד של המענה ההומניטרי הבינלאומי. הרעיון שניתן לפעול מעל ומעבר לשיוך פוליטי נתפס כנכס של התחום. ואולם, תפיסה זו החלה להיסדק כבר בסוף המאה ה-20, בעיקר בעקבות רצח העם ברואנדה ובסכסוכים אחרים שבהם גילו הגורמים ההומניטריים כי הסיוע שלהם הפך למטרה ולכלי. כיום, במציאות עזה, מי שמואשמים בתקיפה אקראית של אזרחים הם אלה השולטים בנגישות הסיוע ההומניטרי, ועובדה זו מעוררת שאלות חמורות על כדאיותה של ההומניטריות הניטרלית.
גם בתחום הבריאות הגלובלית הועלתה ביקורת דומה כלפי מה שכונה "פרויקט הרציונליות", הטוען כי היות מדעי, שכלתני ומונחה נתונים מחייב את סילוק הפוליטיקה מהשיח. ביקורת זו ישימה גם להומניטריות. ההנחה כי ניטרליות ואי-משוא פנים מחייבות הימנעות מפוליטיקה אינה רק מטעה ובלתי בת-קיימא, אלא גם מנציחה את הסטטוס קוו שמשרת בעיקר את בעלי הכוח. שכן הפעלת כוח, כלומר פוליטיקה, חודרת את כל שדה ההומניטריות. האתגרים הגדולים ביותר שעומדים בפני ההומניטריות נובעים מחוסר איזון בין כוחות, המזין מלחמות א-סימטריות, מאפשר הפרות שגרתיות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי ומעודד מדינות להטיל מגבלות על ארגונים הומניטריים.
שלושה טיעונים מרכזיים נגד ההומניטריות האפוליטית
הטיעון הראשון: דה-פוליטיזציה מונעת אתגור אינטרסים של מדינות
כאשר ארגונים הומניטריים מנתקים את עצמם מהפוליטיקה, הם מאבדים את יכולתם לאתגר את מדינות ואת השימוש שהן עושות בסיוע למטרות גיאופוליטיות. משברים הומניטריים רבים של המאות ה-20 וה-21, שהתרכזו בעיקר במדינות בעלות הכנסה נמוכה, עוצבו במידה רבה על ידי האינטרסים הפוליטיים של מדינות בעלות הכנסה גבוהה. גישות שמתחשבות בדינמיקות הכוח בהומניטריות מאלצות אותנו לבחון את הסיוע וההתערבות במסגרת מערכת גלובלית אנרכית, שבה מדינות מנהלות אינטרסים עצמיים ומעצמות עולמיות מעצבות, שולטות, מנצלות ומגבילות את הסיוע ההומניטרי.
הטיעון השני: הומניטריות אפוליטית מתעלמת מן ההיסטוריה הקולוניאלית
ההומניטריות המודרנית שורשיה בנקודת מבט אירופוצנטרית ובהגמוניה לבנה. דה-פוליטיזציה של ההומניטריות כשלה מלהכיר בעובדה כי הפעולה ההומניטרית אינה מתרחשת בחלל ריק, אלא שהיא משובצת בתוך מערכות פוליטיות ספוגות ביחסי כוח הנגזרים במידה רבה מן המורשת הקולונית. הזנחה זו, בתורה, מנציחה חוסר איזון בין כוחות, מחזקת היררכיות גזעיות ומשמרת את אותן המבנים שגורמים לייסורים שאותם מנסים ההומניטרים לתקן. הפוליטיזציה מחדש של ההומניטריות, לכן, אינה רק אפשרית, אלא הכרחית לשם יצירת שינוי אמיתי.
הטיעון השלישי: הומניטריות אפוליטית נכשלת אוכלוסיות שוליות
גורמים הומניטריים הטוענים לאפוליטיות הם, במקרה הטוב, שלווים עם מערכות קיימות של דיכוי, ובמקרה הגרוע משתפי פעולה עם לגיטימציה שלהן. מוסדות הומניטריים נוטים לטפל בסימפטומים ולא בגורמי השורש, כפי שממחיש המושג "המתים הניזונים היטב" שנטבע בהקשר של מלחמת בוסניה: אנשים שמתו מן הסכסוך אמנם לא רעבו, אך גם לא ניצלו. כאשר אינם מתמודדים עם עוול, המאמצים ההומניטריים מסתכנים בנורמליזציה ואף בלגיטימציה שלו.
הקריאה לפעולה
הומניטרים אינם רשאים לברוח ממעורבות עקרונית עם מערכות ומבנים פוליטיים. יש לפעול למען ביטוי גלוי נגד דיכוי נראה ובלתי נראה, ויש לשקול מחדש את הגישה הדוּנאנטיסטית המסורתית, שאינה עומדת עוד בפני דרישות מצבי הסכסוך המודרניים. מי שעובדים במוסדות הדוגלים באפוליטיות מוזמנים לשאול את עצמם: אילו אינטרסים של מדינות, אילו מבני כוח ואילו קולות הם משמרים, ואת קולותיהם של מי הם מדחיקים?
הפוליטיקה בהומניטריות אינה ניתנת להדחה ולא צריכה להידחות. לא מדובר בקריאה לפוליטיזציה מפלגתית של הסיוע, אלא להכרה ישרה ואמיצה בכך שפעולה הומניטרית מתרחשת בתוך מערכות כוח, ושהתעלמות מעובדה זו משרתת את החזקים על חשבון החלשים. שינוי מערכתי אמיתי בהומניטריות מחייב הכרה בממד הפוליטי של הפעולה ההומניטרית, לא הסתרתו.
מקור
Elnakib, S., Aly, S., Asi, Y. M., & Shawar, Y. R. (2024). The humanitarian system: politics can not be avoided. The Lancet, 404(10458), 1105-1106.
